‘ילדים, ארוחת הצהרים מוכנה!’ קראה סבתא רוזה.
דוד ומאיה נכנסו למטבח. ‘אוף...אפשר לשחק עוד קצת בחצר?’ ביקש דוד. ‘חבל- אם לא תאכלו עכשיו, הקציצות יתקררו!’ אמרה סבתא.
‘יש לי רעיון,’ אמר סבא בני, ‘אם תאכלו יפה ותסיימו את כל הצלחת- נלך יחד להאכיל את התוכים שבחצר. מה דעתכם?’ ‘כן! להאכיל את התוכים! להאכיל את התוכים!’ קראו מאיה ודוד במקהלה. ‘מצוין,’ חייכה סבתא רוזה, ‘עכשיו שבו לשולחן בבקשה.’

אחרי הארוחה יצאנו לחצר עם סבא בני. חתכנו תפוחים, בננות ואגסים והנחנו אותם במגש שבתוך הכלוב. שלושת התוכים קרקרו בשמחה וניקרו את הפירות במקורם.
‘סבא,’ שאלה מאיה, ‘מה זו האבן השחורה והעגולה שפינת הכלוב?’. ‘זו? זו אבן שהבאתי מהירח לפני המון שנים.’ השיב סבא בני. ‘מהירח? באמת?’ התפלא דוד. ‘כן, בטח. טסתי לשם יחד עם נשרק'ה, התוכי הגדול והאפור. לא סיפרתי לכם על הביקור שלי בירח?’
‘לא! ספר לנו!’ ביקשו דוד ומאיה.

‘זה קרה לפני המון שנים,’ סיפר סבא בני. ‘הייתי אז דוור צעיר. יום אחד הגיעה לסניף הדואר חבילה מאד לא שגרתית: בתוכה הייתה ביצה קטנה ולבנה. על החבילה נכתב: 'לכבוד מר באז אלדרין, מרכז החלל שבמדינת פלורידה, ארצות הברית של אמריקה.'
‘כמה מוזר. אף פעם לא שמעתי על מישהו ששולח ביצה בדואר...אבל חבילה היא חבילה! שמתי את הביצה בזהירות בתוך תיק הדואר שלי, בכיס מרופד בצמר גפן, ויצאתי אל מרכז החלל שבפלורידה.’